סרטונים למטפלים ולפסיכולוגים: איך עושים את זה נכון
מטופלים בוחרים מטפל לפי תחושה. עוד לפני הפגישה הראשונה, הם רוצים לדעת איך אתם נשמעים, איך אתם מדברים, והאם יהיה להם נוח לשבת מולכם.
סרטון יכול לתת את התחושה הזו טוב יותר מכל טקסט באתר. אבל טיפול הוא תחום רגיש, ומה שעובד למסעדה לא בהכרח מתאים לקליניקה. הנה איך אני ניגש לזה.
1. מראים את הגישה, לא את המטופלים
הכלל הראשון: אין מטופלים בסרטון. לא אמיתיים, ולא כאלה שנראים אמיתיים. מה שמעניין את הצופה זה אתם: איך אתם חושבים, מה אתם שואלים, ומה קורה אצלכם בחדר.
2. מדברים על מה שמטופלים באמת שואלים
"איך אני יודע שהילד שלי צריך טיפול?", "מה קורה בפגישה הראשונה?", "כמה זמן לוקח טיפול?". שאלות כאלה הן נקודת פתיחה מצוינת לסרטון קצר. הן עונות על צורך אמיתי, ומראות את הקול שלכם בלי שתצטרכו "למכור" כלום.
3. החדר הוא חלק מהסיפור
הכורסה, האור, המשחקים על המדף בקליניקה של ילדים. הרבה ממה שמטופל מרגיש עובר דרך המקום. אני מצלם את החדר כמו לוקיישן בסרט, כי הוא מספר מי אתם עוד לפני שאמרתם מילה.
4. רגישות קודמת לטרנד
לא כל טרנד מתאים לקליניקה. סרטון מצחיק יכול לעבוד מצוין, אבל רק אם הוא מכבד את המטופלים ואת הקושי שהביא אותם. לפני כל רעיון אני שואל: האם מטופל שרואה את זה ירגיש מובן, או ירגיש שצוחקים עליו?
5. בלי הבטחות
אין "תוך שלושה מפגשים תרגישו אחרת". סרטון טוב למטפל לא מבטיח תוצאות, הוא בונה אמון. וכדאי גם לבדוק מה כללי האתיקה של הגוף המקצועי שלכם אומרים על פרסום, ולכתוב בתוך המסגרת הזו.
6. סדרה, לא סרטון אחד
אמון לא נבנה בסרטון אחד. כמה סרטונים קצרים בחודש, כל אחד על שאלה או רגע אחר, יוצרים היכרות הדרגתית. כשמטופל מתקשר בסוף, הוא כבר מרגיש שהוא קצת מכיר אתכם.
מהניסיון שלי
עבדתי עם גליה גביש, פסיכולוגית ילדים, על סדרת ריילס לקליניקה שלה, שצולמו בחדר שבו היא עובדת. המטרה לא הייתה "לשווק", אלא לתת להורים הצצה לגישה שלה ולתחושה של להיות אצלה.
אם אתם מטפלים ורוצים להתחיל, אשמח לשמוע על הגישה שלכם ולחשוב יחד על סרטון ראשון.